יום ראשון, 9 בדצמבר 2012

בין מקדש לגימנסיון / הלל מאלי


Victi victoribus leges dederut ("המנוצחים נתנו חוקים למנצחים" – סנקה)
לוין קיפניס כתב 'חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך'. אכן יש משהו רך וביתי בחנוכה . אך מתחת למעטה התמים והיפה של החג המשפחתי והביתי, מסתתר סיפור היסטורי של מאבק בין-לאומי ופנים-לאומי: מאבק של זהות ותרבות. מאבק בין שאיפות סותרות של חוגים הנלחמים ביניהם על ההובלה ההגמוניה והעתיד של החברה הישראלית.
מאבקם של החשמונאים מחד, והמתייוונים מאידך, התבטא בראש ובראשונה בניסיון לעצב את אופיה של ירושלים, באמצעות המבנים, המוסדות והחוקים הקיימים בה.
הסיור בשרידי העיר החשמונאית מפגיש אותנו באופן אינטימי עם אבנים אילמות האוצרות בתוכן סיפור של מאבק תרבותי אשר סופו – מורכב ומפתיע.
העובדה כי העיר החשמונאית נקברה תחת מפעליו העצומים של הורדוס ויורשיו גרמה לכך שרבים מבין הבניינים אבדו ואינם; אך די בשרידים שיש לנו כדי לצייר תמונה ראשונית של עיר הנעה בין 'עיר מקדש' ל'פוליס יוונית' – עדות לחברה הנמצאת במשבר זהויות.

אנטיוכיה או ירושלים – המאבק על שמה של ירושלים

Quid Athenis et Hierosolymis?
"מה {משותף} לאתונה ולירושלים?" – טרטוליאנוס
ההיסטוריון הרומאי דיו-קאסיוס מתאר את פרוץ מרד בר כוכבא (שהתרחש כ-300 שנה לאחר מכן) במילים הבאות:
"משייסד הדריאנוס בירושלים עיר חדשה במקום זו שהוחרבה, וקרא לה איליה קאפיטולינה והקים במקום מקדש האל מקדש אחר ליופיטר, הביא הדבר לידי מלחמה לא קטנה ולא קצרת זמן"
(Dio Cassius, Historia Romana. LXIX, 11, 15)
מקובל כי הפיכתה של ירושלים בימי בר-כוכבא לעיר רומאית עוררה את היהודים תושבי יהודה למלחמה נואשת כנגד הלגיונות של הדריאנוס קיסר. פחות ידוע כי גם מרד החשמונאים פרץ בזיקה למאבק על שינוי דמותה של ירושלים.כאשר ספר מקבים מתאר את הרקע לפרוץ מרד החשמונאים הוא מתאר את המאבק התרבותי בין המתיוונים לחסידים על פניה של ירושלים:

"ויצאו מישראל בימים ההם בני פריצים ויפתו רבים לאמור: נלך נא ונכרות ברית עם הגויים אשר סביבנו כי מאז נבדלנו מהם מצאונו רעות רבות. וייטב הדבר בעיניהם. וישא חן בעיני האנשים מקרב העם ויסעו אל המלך ויתן להם רישיון לעשות כחוקי הגויים. ויבנו גימנאסיון בירושלים כחוקות הגויים"
(מקבים א, א, יא-יד)


בניית הגימנסיון אינה מעשה ספורטיבי-ארכיטקטוני תמים, זהו הביטוי הראשון במעלה לכריתת הברית שבין האליטה המתיוונת לבין הכובש היווני.
בספר מקבים ב' מתוארת ירושלים כ- 'עיר הקודש מיושבת במלוא השלום' אשר יהודים, גויים פשוטי עם ומלכים מעלים מס של כבוד אל המקדש אשר בירושלים. הטרגדיה המובילה למרד נפתחת בכך שיאסון הכהן מבקש רישיון מהמלך 'לייסד בסמכותו גימנסיון ואפביאון ולרשום את האנטיוכים אשר בירושלים'.
מקובל לפרש כי 'רישום האנטיוכים אשר בירושלים' משמעותו רישום הירושלמים כאזרחי עיר חדשה בשם 'אנטיוכיה של ירושלים'.
אם כן, בדומה למרד בר-כוכבא אשר פרץ בזיקה להקמתה של 'איליה קפיטולינה' במקום ירושלים, בבסיס המרד החשמונאי עומד מאבק מר על דמותה של ירושלים – האם הפוליס 'אנטיוכיה' או שמא 'עיר המקדש' – ירושלים.

מהקרבת קורבנות לתחרויות אולימפיות

ירושלים של שבי ציון הייתה 'עיר מקדש' במלוא מובן המילה. שבי ציון חזרו לירושלים בעקבות הרשאה לקומם את הריסות המקדש. ואכן פעותם הראשונה הייתה שיקום המזבח, בניין המקדש והקמת קהילה סביב מקום המקדש. על הימים שאחרי כיבוש אלכסנדר מוקדון אין לנו הרבה מידע, אך המידע המועט תורם אף הוא להבנת תפקודה של העיר כמרכז מקדשי, א-פוליטי. כך הדמות הפוליטית המשמעותי ביותר בחיי העיר לפי תיאורי יוספוס היא הכהן הגדול (ידוע, שמעון הצדיק ועוד). וכך גם מתארכך גם מתאר, בתיאור אוטופי, הקאטיוס איש אבדירה את ירושלים כעיר של פילוסופים אשר בליבה מצוי המקדש.
ימי אנטיוכוס אפיפאנס מהווים אם כן שינוי גדול בירושלים, ה'עיר הסודית', 'עיר המקדש' הופכת להיות עיר קוסמופוליטית שרוחות מערביות נושבות בתוכה. 


מהקרבת קורבנות לתחרויות אולימפיות

ירושלים של שבי ציון הייתה 'עיר מקדש' במלוא מובן המילה. שבי ציון חזרו לירושלים בעקבות הרשאה לקומם את הריסות המקדש. ואכן פעותם הראשונה הייתה שיקום המזבח, בניין המקדש והקמת קהילה סביב מקום המקדש. על הימים שאחרי כיבוש אלכסנדר מוקדון אין לנו הרבה מידע, אך המידע המועט תורם אף הוא להבנת תפקודה של העיר כמרכז מקדשי, א-פוליטי. כך הדמות הפוליטית המשמעותי ביותר בחיי העיר לפי תיאורי יוספוס היא הכהן הגדול (ידוע, שמעון הצדיק ועוד). וכך גם מתארכך גם מתאר, בתיאור אוטופי, הקאטיוס איש אבדירה את ירושלים כעיר של פילוסופים אשר בליבה מצוי המקדש.
השלטון הפרסי והשלטון היווני לא הותיר, כנראה, חותם ארכיטקטוני של תרבות זרה בעיר המקדש. פניה של העיר עוצבו כחלק מהניסיון לשוב אל 'ציון', אל 'מקדש שלמה' ואל הזכרונות הירושלמים העתיקים.
ימי אנטיוכוס אפיפאנס מהווים אם כן שינוי גדול בירושלים, ה'עיר הסודית', 'עיר המקדש' הופכת להיות עיר קוסמופוליטית שרוחות מערביות נושבות בתוכה. ספרי מקבים מספרים כי על מנת לכונן את ירושלים כפוליס ולעצב את דמותה מחדש בונים המתייונים שלושה מוסדות מרכזיים:
המתיוונים בנו מוסדות אופיניים לפוליס וכך שינו את פניה ורוחה של ירושלים. ספרי מקבים (א, ב) מזכירים שלושה מוסדות מרכזיים:
חקרא – מצודה צבאית.
גימנסיון – בי"ס לחינוך גופני-אינטלקטואלי-רוחני. תשתית החינוך ההליני ואחד ממרכזי ה'פוליס'.
אפביאון – מוסד חינוכי המיועד לגילאים הגבוהים.
שלושת מבנים אלו, החשובים במוסדות הפוליס היוו את הפתיח להתיוונות רשמית של ירושלים. כאמור, הם לא הותירו חותם ארכיאולוגי בעיר ולמרות כל החפירות, ההשערות והניסיונות לא ניתן כיום להצביע בוודאות על מיקומם של המוסדות ההלניסטיים – ירושלמים. עם זאת, ממש באותו מקום בו היה אמור להיות הגימנסיון נמצאו שרידים זעירים המעידים על השינוי התרבותי שהתחולל בירושלים:
כרטיסי כניסה לתיאטרון הירושלמי:
התיאטרון בקיסריה

בחפירות 'בית המידות' בירושלים (הפרבר ההרודיאני), גילה פרופ' בנימין מזר שתי דיסקיות עצם יפהפיות ומגולפות בשנהב. אחת הדיסקיות, בקוטר 3 ס"מ מכילה עיטור של מבנה שער מונמנטאלי ובצידה השני הכתובת היוונית 'פטרה'. המספר 14 מופיע עליה בספרות רומיות. לדיסקיות אלו אין מקביל בממצא הארצישראלי אך הן מוכרות מהעולם הרומי ונמצאו בערים רומיות רבות: פומפי, רומא, אלכסנדריה ועוד.
 העיטורים שעל הדיסקיות קשורים לעולם התיאטרון וכך הסיקו החוקרים שאלו כרטיסי כניסה קדומים, רב-פעמיים, לתיאטרון.
חוקרים אחרים סבורים כי דיסקיות אלו אינן 'כרטיסי כניסה' אלא סוג של משחק הלניסטי-רומי קדום. באופן מפתיע ומעורר השתאות – הספרה 14 מופיעה על שריד ארכיאולוגי אחר הקשור אף הוא לתיאטרון – אולי אותו תיאטרון בדיוק:

בשנת 1994 גילו רוני רייך ויעקב ביליג בפינה הדרום מערבית של הר הבית 11 אבנים מעובדות. בדיקת האבנים העלתה בבירור כי היה להם שימוש משותף קדום. האבנים המעוצבות הן קעורות באופן שיכול להעיד על שייכותן לשורת מושבים עגולה. על אבנים אלו מופיעות ספרות יווניות.
החוקרים הסיקו כי המספור נמצא באבני המגרעת באשר אבנים אלו שימשו לגרם המדרגות החוצה את גוש מושבי התיאטרון. אם כן, הקער, המגרעת, העיצוב והמספור מעידים כולם כי לפנינו שרידים מהתיאטרון הירושלמי.  במילים אחרות – רוני רייך ויעקב ביליג גילו אולי את המושבים של הכרטיסים שמצא אביגד בעיר העליונה…
אמנם, זהות הממצאים ובעיקר תיארוכיהם אינם מוחלטים. ייתכן שלפנינו מושבי תיאטרון הלני וייתכן שרומי. כמו כן, ייתכן שהדיסקיות שימשו למשחק וייתכן שלתיאטרון. אך כך או אחרת לפנינו עדות חיה לחדירה התרבותית ההלניסטית אל תוככי עיר המקדש. לא זו בלבד אלא שהמיקום של אבני התיאטרון בצמוד להר הבית מעלה את האפשרות כי התיאטרון נבנה 'להכעיס' כחלופה תרבותית למרכז הדתי היושב על ההר.


סוף מורכב – על כובש ונכבש במלחמת תרבות

בתחרות בין המקדש לבין התיאטרון, ניצח לכאורה המקדש.
המתיוונים הפסידו במאבק על ירושלים, המקדש טוהר והמנורה הודלקה.
אך מזווית המבט הארכיטקטונית, כל מי שמכיר מעט את פניה של ירושלים תחת השלטון החשמונאי יודע כי הפיכתה של ירושלים ל'פוליס' דה-פקטו והאוריינטציה העזה לתרבות ההלניסטית לא נפסקה עם הניצחון החשמונאי. שנים לאחר טיהור המקדש יודע יוסף בן מתתיהו לספר לנו על הקמת מוסדות תרבות וספורט הלניסטיים בירושלים על ידי הורדוס: מלבד תיאטרון ואמפיתיאטרון הקים הורדוס היפודרום מפואר (למירוצי סוסים ומרכבות). מבנים אלו לא נשארו ריקים – יוספוס מתאר כיצד ערך הורדוס משחקים קבועים בירושלים אשר אליהם נאספו ספורטאים מרחבי המזרח הקרוב, לצד תחרויות ספורט הכניס הורדוס גלדיאטורים וחיות טרף – וירושלים, לרומא הייתה. הפניית המבט אל תרבות יוון ורומא לא הייתה נחלתו של המלך האדומי בלבד:
המלכים החשמונאיים נקראו בשמות כפולים – עבריים ויוונים (יהודה אריסטובלוס נקרא – philohelli = 'אוהב יוונים') ואפילו הקבר שבנה שמעון בן מתתיהו לאביו ואחיו עוצב עם סמלים הלניסטיים ובין-לאומיים. אמנם, קבלת התרבות הייתה מורכבת ומסוייגת, כך המסייר בנחל קדרון יכול לראות אחוזות קבר הלניסטיות מובהקות(יד אבשלום, מצבת זכריה ועוד), אך חסרות לחלוטין את העיטורים הפאגאניים – צלם דמות ואלים, ובמקומם עיטורים גיאומטריים אשר אין בהם שמץ של אלילות.
ירושלים, נשארה ירושלים –
עיר ובליבה מקדש יהודי השומר על האמונה המונותיאסטית. אבל סביב המקדש התפתחה תרבות אשר נמצאת במגע מתמיד ומורכב עם הסובב אותה. מגע אשר השפיע רבות על בניינה מוסדותיה ואולי אף על רוחה של העיר. המפגש עם עיר מלאת מקוואות מחד, וכרטיסי תיאטרון מאידך, הסיור בין חורבות המקדש מחד, וחורבות הסטווים הרומאיים המקיפים אותו מאידך מראים למתבונן והמסייר עיר מורכבת. לימוד קורות התרבות היוונית בתוך משכנה של הרוח היהודית יכול ללמד אותנו על אחד המאבקים המרים בתולדות עמנו, אך במבט ארכיטקטוני נראה כי מאבק זה הוליד מתוכו גם יצירה חדשה ומורכבת, עיר יהודית לאומית וקוסמופוליטית בה בעת. המפגש של הטכנולוגיה הרומית, הרוח היהודית והתרבות היוונית הוליד את אחת התקופות מלאות המאבקים אך גם היצירה.
ברוח ברכת החנוכה 'בימים ההם בזמן הזה' ניתן לראות כיצד מכנסת ירושלים גם היום מאבקים תרבותיים רחבי היקף אל רחובותיה הצרים. אפשר אולי לקוות ולייחל כי ממאבקים אלו תצא לא רק מלחמה אלא גם דיאלוג, ויצירה חדשה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה