יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

ניגונים / משה שלו


הרצון להתנתק מהגולה ומהגלותיות, היה אחד המאפיינים הבולטים של ה"איש העברי החדש". רצון שגרם לחיתוך מכוון וחד משמעי מכל סממני הגלות הדתית: הפולחן הדתי, לימוד התורה והתרבות הדתית כמו ניגוני התפילות והפיוטים, והספרות הענפה לסוגיה. 

הנתק הזה התנגש עם מטען תרבותי ורוחני עמוק שנשא עימו כל אדם כזה מבית הוריו, התנגשות שיש לה ביטוי בכתובים ובמעשים, כמו למשל בהספד שנשא ברל כצנלסון על חיים נחמן ביאליק:

"עכשיו אנו עומדים בארץ בתקופה של בנייה ראשונית. אין אנו עוסקים אלא בצבירת זיפזיף וסיד ובהקמת שלדי בניין. אין לבנו נתון עוד לריהוט הבית, לסידורו הפנימי. אדיר מאמצנו שהשלד
יהיה איתן ורחב, שיוכל לקלוט את הבאים לתוכו. אנו עצמנו עוד איננו יודעים להרחיב את דעתנו בתוך הבית. מימי שבי בבל לא ידענו תפקיד בניין כזה. עוד אין לנו פנאי לחיים רוחניים עמוקים.
הדבר היחיד שמצדיק את חיי דורנו, שנותן להם טעם, שמנחיל להם ערך קיים, הוא מאמץ הבנייה עצמו אבל עוד נצפנו לנו ימים. עוד יישבו יהודים רבים–רבים בארץ ומכאובינו התרבותיים לא יתנו להם דומי. ומה שנדון בימינו בזלזול, אם מעבודה קשה ואם מקהות רוח, עוד יהפוך לבאים אחרינו למצוקת נפש גדולה. וכמו שאנו מתחבטים עכשיו בשאלות העבודה העברית  - שאלת השאלות של קיומנו בארץ - ככה נתחבט בימים הבאים בשאלות גורלנו התרבותי "  (אבל יחיד, עמ' 338-337)

כנראה היה גם געגוע. 
הזרעים שניטמנו החלו לפרוח, ולדרוש את שלהם, במיוחד לאלו שקראו -"דפקו" לזרעים הללו לנבוט, כאותו הדוד שדופק על דלת הרעיה.
אחת מאלו היתה פניה ברגשטיין.


פניה ברגשטיין נולדה בשנת 1908 בעיר שצ'וצ'ין שבפולין. ובשנת 1930, עלתה ארצה והתיישבה בקיבוץ גבת. בשנת 1950 נפטרה בבית חולים בעפולה, בעודה בת ארבעים ושתיים.

אחד המיוחדים שבשיריה הוא השיר "ניגונים", אותו כתבה שש שנים לפני מותה.

פניה ברגשטיין
שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,

נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.

גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי

עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.



עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת."

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.



את השיר הזה אנחנו מבצעים במופע שלנו תוך שאנו מבטאים את "הזרעים" אותם אנו נושאים, זרעים שכנראה שונים מאלו של פניה עצמה...

 לפני שתמשיכו, כדאי להאזין לביצוע היפה של עירית סנדר מ 1976:



את הלחן היפהפה ששמעתם כתב דוד זהבי (1977 -1910), מי שהטביע חותמו על הזמר הארץ ישראלי (בין לחניו המוכרים: אורחה במדבר, אלי אלי, החליל, הן אפשר, ועוד רבים).  אריאל הירשפלד ניתח בצורה מעמיקה את הלחן הזה (הנ"ל "ברק השמיים, תפילת האדם" בתוך: "רשימות על מקום" (2000), עמ' 137-149) וכך הוא כותב:

דוד זהבי 
השיר כתוב בסולם מינורי בצורה המבליטה מאוד את נימת העצב שלו, והוא מוסיף לה, בירידות הסיום של הבתים, גם קו צבע מזרח אירופי בוטה, בהנמכה של המוביל אל הטון היסודי.

זהבי בונה בבית הראשון מהלך שבא להזכיר מהם הניגונים הללו: אחרי מוטיב העלייה הקטן של המילה "שתלתם" בא איזכור לניגון חסידי בקישוט הקטן שנוסף למילה ניגונים, והקישוט הזה חוזר עוד ועוד בזיקה למילים מזמורים, גרעינים וגם עולים וצומחים ובונה את הזיקה הפנימית שבין המילים הללו, הנובעות כולן מניגונים.

 הירידה הגדולה ביותר, של הבית ושל השיר, היא במילה לבבי והיא הבונה את הצמיחה העתידה לנבוע מן הלב.

 הבית הראשון מסתיים בירידה ארוכה, דווקא על המילים עולים וצומחים. אם היה השיר מסתיים כאן, צריך היה לתהות מדוע בחר זהבי לרדת דווקא על המילים האלה, אבל פתיחתו של הבית השני מגלה את הפריצה שלקראתה בנה זהבי את המהלך כולו: כאן, במילים עתה הם שולחים, הוא בונה עלייה של אוקטבה שלמה, שבפרופורציות שנבנו עד כאן (כל השיר עד כאן התנהל במסגרת של 5 צלילים בלבד) היא מוחשת כזינוק ענק.
החלפת הרגיסטר -  הנשימה הגדולה הנדרשת כאן מן האדם השר, מצטרפות כאן למלודיה הנוסקת פתאום ובונה בצלילים את בקיעת הצמיחה של המוזיקה מתוך הנפש.

הירשפלד ממתיק עוד הערה אחת אודות האופן בו מולחנות המילים ושירייך אמי. המשפט המוסיקלי המוקדש למילים אלה הוא לכאורה חזרה על המשפט המוסיקלי של ניגוניך אבי, אבל "מה שבמילים אינו מהווה אלא חזרה נרדפת, הופך במוזיקה לעידון דק: שירי האם חורגים מניגוני האב, צומחים ומסתלסלים ביופי רב יותר, כשהם חוזרים על הפראזה של פארות בדמי,  כאילו האם היא זו האחראית לצמיחת הענפים המתרוננת שבדם".(שם, עמ' 149)

ולסיום הפוסט - הנה חידוש:

 לא מזמן נמצא באחד מקיבוצי הצפון עיזבון ובו מכתבים רבים וגלויות ממשפחתה של פניה. הללו מוצגים לעת עתה רק ברשת (הנה פה) בין אלו מצאתי גלויה (מקוטלגת כ'גלויה 206') ששלח אביה של פניה, יהושע-מרדכי ברגשטיין (בן ישראל וחיה-לאה ברגשטיין. נולד ב 1880 ונספה בשואה) לאחותה חינה ( 14.4.1906 - 22.7.1976 ) הנה הגלויה משני צידיה:



והנה הפענוח: 
 לשבת הראשונה שלאחר פסח תרצ"ג.
הסֶכֶר עוצר את המים, אבל אין ביֶכולתו להחליש את כֹחָם השוטף,

 להֵפך, הסֶכר המַפְריע גורם, שהמים הסמוכים לו מתגברים עוד יותר בכח שִטפם... - 

אם האדם מוצא על דרכו מעצורים ומפריעים אַל יֶחַלש, רק להפך יתגבר ברוחו וסופו לנחול נצחון.

אנו מאחלים לך, חינה יקירתנו, להתגבר על כל הקוֹשִיים שבחיים ושנצחונך לא יְאַחֵר לבוא.
                                                      אבא, שיינקע, זאַלאַ.
                                                                                    אוגוסטוב, מוצאי שבת הגדול 8.4.1933


עתה אפשר שנשפך אור בהיר על אותם "שורשים", "זרעים", "גרעינם" ו"ניגונים". אביה כותב כי גם אם מנסים לעצור את המים בעזרת סכר הם "מתגברים עוד יותר בכח שִטפם".
ואם נדמה את הציונות, הקומוניזם ושאר האידאולגיות שביקשו לשים סכר בין העולם הישן לעולם החדש, סופם של המים שהשקה יהושוע מרדכי ברגשטיין את ביתו פניה  -  לשלוח פארות,

והמה  --  נעורים ושבים.

ו






מוזמנים להכנס לאתר שלנו, ולדף הפיסבוק שלנו.



יום חמישי, 1 בספטמבר 2011

אבן אחת – שני קולות / הלל מאלי


אבן אחת

אבן "לבית התקיעה" במקומה כיום. צילום: תמר הירדני.
בפינה הדרום-מערבית של חומת הר הבית מוטלת אבן. מבט מהיר יגלה כי לא הרי אבן זו כהרי שאר אבני ירושלים. זוהי אבן פינתית, שוליה מוחלקים ועל פניה אותיות עבריות.
האבן שהתגלתה בחפירות בנימין מזר נמצאה יחד עם אבנים רבות אחרות כולם אבנים בעלות סיתות שוליים האופייני לבנייה ההרודיאנית בא"י סוף המאה ה1 לפנה"ס. האבנים כולם מוטלות על הרחוב באי-סדר כאבני מפולת, מבט מהיר והיכרות שטחי עם איכות הבנייה בהר הבית מעיד כי לא במפולת מדובר כאן אלא בהרס שיטתי של מבני הר הבית:

"והרומאים חשבו כי למותר הוא לרחם על הבנינים אשר מסביב אחרי שרפת ההיכל והעבירו את הכל באש...ואנשי הצבא לא חכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי החילים יתנו להם פקדה, כי אם מהרו אל האולם בחמת נקם ושלחו בו אש" (מלחמות היהודים, ספר ו, פרק ה, ג).

השנאה והאלימות של הלגיונרים הרומאים גרמה להם לשפוך חמתם גם על עצים ואבנים, הם מגיעים אל שפת חומת הר הבית ודוחפים בכוחות משותפים את האבנים – אבני הגזית הכבדות במשקל ממוצע של 1.5 טון, נופלות 30 מ' ושוברות ומשקיעות את אבני הרחוב אשר תחתיהן.
נחזור אל האבן: נפילה של שלושים מ' גובה לא הצליחה להרסה לחלוטין, ועדיין בקלות אנו יכולים לראות כי מדובר באבן פינתית, עליונה – שוליה מוחלקים יפה, וזוית פנייה של 90 מעלות מרוככת ומתעגלת בתוכה. בחלק הפנימי של האבן, החלק הנמצא אל מול פני העומד בפנים, נמצאת כתובת אשר פוענחה ופורשה ע"י אהרן דמסקי ובה כתוב:

ונראה ומוסכם כי בית תקיעה זה הוא בית התקיעה המוזכר אצל יוסף בן מתתיהו במלחמות היהודים (ספר ד, ט, יב):
"ועוד הוסיפו לבנות ארבעה מגדלים אדירים, ומהם הגביהו לשלח את חציהם אל האנשים. המגדל האחד הוקם בקרן מזרחית צפונית, השני מעל ללשכת הגזית והשלישי מן הקצה החר למול העיר התחתונה, והרביעי נבנה על ראש לשכות בית המקדש במקום אשר שם נהג אחד הכהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה (ליל שבת), וככה עשה גם ליום המחר בערב, כי האות הראשון למד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני – לשוב אל המלאכה. בראשי המגדלים האלה הציגו הקנאים את כלי הקלע המהירים..."

וכן במסכת סוכה פרק ה:

"אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה..ובערב שבת היו מוסיפין עוד שש, שלש להבטיל את העם ממלאכה ושלש להבדיל בין קודש לחול".

כללו של דבר היה מקום בירושלים בפינתה הדרום-מערבית של חומת הר הבית (וכמה יפה הדבר ומתאים למקומו שהרי מפינה זו צופה אתה כנגד החיבור אשר בין מורדות העיר העליונה והעיר התחתונה) ובמקום זה עמד הכהן ותקע והריע ותקע ונכנסה השבת, ומקום זה חרב כאשר פרצו הרומאים אל הר הבית והרסו המגדלים והאבנים כולם.  

שני קולות
הממתין זמן מה על יד האבן ודומם לידה יוכל לשמוע עד היום שני קולות הגנוזים בה. והקול הראשון קול גדול, קול חולה, קול צועק ואלים הוא קול החורבן ירושלים.
אם ניתן מבטנו בנקודת המפגש בין האבן לבין הרחוב נוכל לראות את המגע, את רגע ההתרסקות של ירושלים. ויכול העומד לעצור מעט להביט על גל האבנים הגדול ובראשו מהדהדות מילים:
"וכאשר לא השיגה עוד יד אנשי הצבא לטבוח ולבז בז, כי לא נשאר הם דבר כלכלות בו את חמתם – כי הן לא ידעו הרומאים חמלה ולא היו מושכים ידיהם לו מצאו דבר להשחיתו, צוה טיטוס עליהם להרוס את כל העיר עם ההיכל עד היסוד ולהשאיר רק את המגדלים..."
ואולי החורבן הגדול הזה של ירושלים, אשר גדול מיכולת תפיסת אנוש מצטמצם כאן על אבן אחת נופלת שלושים מ' על רצפת רחוב.

אך הממתין זמן נוסף על יד האבן ודומם לידה, ועיניו סוקרות את חריציה שומע קול שני קול דממה דקה.
קול אומרים שבת היום לה'. ושומע פסיעות רגליהם של אנשי ירושלים מתכנסים על יד החומות, מחכים לחבריהם בשדות הרחוקים ונכנסים יחדיו, ושומע תריסים מוגפים אט, תנורים נכבים. וקול לוחש: ערבתם? עשרתם? הדליקו את הנר!. ואחר כל הקולות הללו, רחשי בית בהתקדש שבת, שומע הוא קול עדין עוד יותר, ניגון של שבת. שקט יורד על העיר. קול דממה דקה.




שיירי המנהג.
אדם תוקע בחצוצרה (?) בערב שבת בשוק מחנה י
הודה בירושלים להרכיז על כניסת השבת.
צילום: שלומי ארדיטי
שחזור משוער של בית התקיעה.
זוהי הפינה הדרום-מערבית,
כך שהכותל המערבי נמצא בצידה התחתון של התמונה.
שחזור: תמר הירדני












ניגון אחד:
ועתה אפשר להעלות ולהוריד את המבט – מהרחוב המרוסק על האותיות. מהחורבן אל השבת. ובכתובת אתה רואה 'להבדיל בין קודש וחול', ל'הכריז בין קודש ובין חול'. וכיצד זה תוכל אוזן האדם העומד בשדה אחד ומנסה לשמוע קול ניגון אחד רחוק להכיל בתוכה קול התרסקות, הלוא יחרש עור התוף!!
וכיצד תוכל אוזן המורגלת ברעשי מלחמה, בפסוקי חורבן, באבנים נופלות להרגיל עצמה לעדינות השקט, הלוא השקט יהפוך בקרבה לצעקה.
וכיצד זה אפשר להעלות ולהוריד את המבט על פני 96.5 ס"מ בין קודש וחול, בין רומא וירושלים. בין שבת לעבדות.
וכיצד זה נוכל לנגן, וכיצד נשיר שיר ה' באזניים חרשות מרוב נפילות, במיתרי קול צרובים עשן? וכיצד זה נכניס שבת בקול עדין, בקול לוחש. כאשר קולנו ניגר וניחר אל תוך השממה.
וכמה קולות בכלל יכולים להכנס אל תוך לב אחד? תרי קולות משתמעי? תלת קולות משתמעי? ומה כאשר אין 'חביבות' לקולות והנך נסגר בתוך הבור מאימת רומאים רודפים ומנסה לשמוע קול שופר? וכל שאתה שומע הוא הדי הדים, הדי שופר מעורבבים בהדי סנדלים מסומרים.
וכיצד זה היום ברחוב, בצומת דרכים, בין רצונות שונים, דתות שונות, אמונות שונות, תוכל לשמוע, תוכל להשמיע קול של שבת? כמה מוזיקה יש! כמה נפש יש בעולם.
ובגמ' אומר רבן שמעון בן גמליאל:

"מה נעשה להם לבבליים שתוקעין ומריעים ושובתים מתוך מריעים מנהג אבותיהם בידיהם".

ואולי בבבל, אחרי מרחק מסוים אפשר לשבות מתוך תרועה. מתוך שברים.

האם אנו, שבי בבל העומדים בירושלים יכולים למצוא ניגון זה. האם יש לנו מגע איתו? האם נספג כבר ניגון השבת שלנו בקולות המלחמה עד אשר נשארה לנו רק תרועת בבל?
ואולי נקראים אנו להאזנה, לשעת הקשבה אל אבני המקום – אל האבנים כולם, כדי לשמוע מחדש תקיעה פשוטה. ואולי הלב המקשיב שלנו יהיה מלא במיתרי מוזיקה שונים מעולמות רחבים וגדולים וכאשר יבקע הקול יפרוט על המיתרים כולם.




מוזמנים להכנס לאתר שלנו, ולדף הפיסבוק שלנו.