שבריו של שלם / הלל מאלי

שלשה עמדו / לאה גולדברג.



שלשה עמדו מול שבריו של שלם

חכם שוטה וחולם.

 

לאה גולדברג בגיל 16 בליטא, 1927

אמר החכם:

        הן בדרך ישר אני בא,

        מעולם לא רחם אל עולם לא נחם

         וידע ליבי מה נבא.

אמר השוטה:

       השלם עומד על כנו,

       נדמה לי שהוא נשבר.

       רק משום שאני שוטה

       לא אוכל לתקנו.
 ובכה החולם ביודעו

       הלא שבר עם שבר לא יחבר

       וכל שבר היה בידו לשלם-

                                 וחזר ונשבר.

זה כמה שנים אני נודד בין שבריה של ירושלים. אוסף חרסים, מטבעות, שברי זכרונות ירושלמיים הטמונים בתוך אדמת הגיר שלה. הארכיאולוגים וההיסטוריונים של ירושלים עומלים מאות שנים לחבר את פיסות שבריה של ירושלים לכדי תמונה, לפעמים אני משקיף על פניהם החכמות ורואה בהם אנשי זק"א המסתובבים בזירת האסון הירושלמי הגדול ומלקטים שרידי אסונות – חרס שרוף, מטבע מן המרד הגדול ולעיתים אף עצמות אדם. האסון כבר נשכח ואיננו, נשארה ההיסטוריה – תארוך מדויק של קרבות רבי עלילה, מגמות אידיאולוגיות וכוונות פוליטיות נסתרות. מגילות עתיקות ממדבר יהודה, מסורות חז"ליות חוברות אל השרידים האילמים של ירושלים, האבן והחרס, ומנסים יחד לספר סיפור פארה ואפרה של העיר הזאת.

איור: ערן וולקובסקי

אבל אני נודד ביניהם, ויודע כי 'הלא שבר עם שבר לא יחובר', המחקר מוגבל, השרידים מועטים, והסיפור הנוצר הוא סיפור מעלה עשן, רחוק ומעורפל. לא זאת אף זאת, נוברים הארכיאולוגים באדמת העיר ומחפשים את ה'שלם' של עיר שלם בתוך אדמתה, אבל נדמה כי שבריו של שלם, שברי עיר שלם התנפצו לא רק ככד חרס על אדמת העיר אלא התנפצו כרעיון וכחלום בלבבות הגולים ממנה.

בשביל לספר את הסיפור הזה צריך ארכיאולוג אחר, ארכיאולוג של לבבות היודע לאתר שברי סיפורים, שברי זכרונות וחלומות ירושלמיים ממרוקו ומפס, מוילנא ומדריד וביד עדינה כיד רפא-כדים, לחבר שבר אל שבר, זכרון אל זכרון.

בצער אפשר לומר, שלא רק ארכיאולוג החרסים עומד בפני מלאכה סיזיפית, גם ארכיאולוג הזכרונות והחלומות עומד בפני יאוש שלא מדעת.

אמנם, הממצאים כולם לפניו: מסורות על גבי מסורות עלו לירושלים במאות השנים האחרונות, חלום יהודי תימן חבר לחזון עיתונאי וינה, פועלי גליציה שיתפו פעולה עם סוחרי גליציה ואפילו אליעזר בן יהודה צלל אל מעמקי התודעה היהודית, דלה ממנה מילים מילים נשכחות  והצליח ליצור שפה חיה. אבל בכל זאת, איכשהו, יש תחושה שהחרסים לא מתחברים, הזכרונות לא הולמים זה את זה. ירושלים שלי אינה ירושלים שלך ומעיר השלום נשארה בעיקר המלחמה. היטיבה לתאר זאת נעמי שמר – 'העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה': כנגד כל חומה צלבנית וחשמונאית יש בירושלים חומה חדשה, גדר הפרדה חדשה. והסיפור לא מסופר, קווי המפגש הופכים לקווי הפרדה, ואדמת העיר רמוסה וקשה.

איך הופכים להיות ארכיאולוג של זכרונות? איך אפשר ללמוד לספר את הסיפור של ירושלים כך שהחלומות השונים, הזכרונות השונים, יחוברו זה אל זה? קצה חוט קיים בשיר שלמעלה. לאה גולדברג אומרת כי החכם הרואה את שברי השלם, יודע כי כך היה, יודע כי כך הווה ויודע כי כך יהיה. השוטה רוקד את ריקודה של ירושלים ועיר שלם בקוראו ובניסיונו לשכנע את עצמו כי 'השלם לא נשבר', כיון שכך, כיון שעיניו סומות, לא יוכל לרפאו לא יוכל לתקנו. הדמות אותה מציעה המשוררת לריפוי השברים היא דמות החולם – שיודע בכאב כי 'שבר עם שבר לא יחובר' אבל מתוך כך הופך 'כל שבר בידו לשלם',

לאה גולדברג לא מפחדת משברי ירושלים. איננה מבקשת כי אם להחזיר את הגלגל ולמצוא את הכד השלם הזוהר ממנו נשתה כולנו מים. השברים סדוקים. אבל הם שברי שלם, אפשר לראות בשיר שלה אמון כי על אף שאולי לעולם לא נוכל לחבר את השברים עד תום, עדיין כל שבר יש בו שלם. הרי ירושלים עיר חלום היא, עיר של אחרית הימים, של אוטופיות גדולות, עיר של אופק. וכל שבר של ירושלים קשור לאופק הרחוק הזה. לעיר שהייתה קטנה מכל בירות תבל, אבל רוחה התנשאה אל על.

אז אולי, אם חפצים להיות רפאי כדים אנו, ארכיאולוגים של זכרונות, אולי עלינו להיות קצת חולמים, לטשטש מעט את הגבול בין עבר להווה, לשבור את הגשר הישן שבין אתמול לבין מחר ולראות בשברים המצויים בידינו חלק מאיזה חוט, מאיזה מבט ארוך טווח על קו האופק. לראות באתיקה שלנו, בחלומות שלנו חלק מהניסיון לעלות אל אותו מחוז חפץ רחוק, עיר שלם.