כפל נחמות / משה שלו

השבת הראשונה לאחר תשעה באה נקראת "שבת נחמו", הודות להפטרה שלה הפותחת במילים "נחמו נחמו עמי";

אני רוצה להציג שני לחנים שונים למעט המילים המלטפות הללו "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם". שני  לחנים שונים של שני יוצרים דגולים:

הראשון הוא לחנו של הרב, הזמר, הנגן, המלחין, המורה, מספר הסיפורים - הרב שלמה קרליבך (1925 - 1994, איך אפשר לתאר את קרליבך במשפט אחד?!) 

השני הוא לחנו של הרב בן ציון שנקר ( 1924 – לאורך ימים טובים), מהיוצריםהבולטים במוזיקה החסידית האותנטית. הוא הלחין ומוציא לאור עשרות תקליטים, קלטות ודיסקים.

מה משותף לשני המלחינים הדגולים הללו?

שניהם גדלו וחיו בארצות הברית והכירו עת שלמדו יחד בישיבת תורה ודעת, אולם אדם שפגשו שינה את חייהם ועיצב אותם, ולמעשה,בכך עיצב את הפסקול החסידי והיהודי.

רבי שאול ידידיה אלעזר טאוב (1886 - 1947) היה האדמו"ר השני של חסידות מודז'יץ, האדמו"ר נולד בפולין ועם פרוץ מלחמת העולם הצליח להימלט לארצות הברית. הרב טאוב היה מלחין פורה. משערים כי הלחין בין 1,500-2,000 ניגונים, חלקם פשוטים וחלקם מסובכים ומורכבים ביותר. גם בעת שנמלט הלחין ניגונים ששיקפו את האסון האיום שהתרחש באותה תקופה לעם היהודי. בשנים ששהה בארה"ב התפרסמו שבעה קונטרסים בשם "תפארת ישראל" ובהם מדברי תורתו וכן תוויםמניגוניו (!) בהקדמה כתוב שמצורף לדברי התורה גם תווים של הניגונים כדי שיהיו "תורה ונגינה מקבילות אחת אל אחת לקיים מה שנאמר הבוחר בתורה והבוחר בשירי בשירי זמרה וייתן ה' שנזכה להיות קורא בעימה ושונה בזמרה מתוך נחת והרחבת הדעת ונודה לה' בשיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשינו".

הרב קרליבך הושפע ממנו עמוקות ולמד אצלו מוסיקה וניגונים חסידיים עתיקים, לימים התבטא כי אין לו אף ניגון אחד שלא הושפע ממודז'יץ!

הרב בן ציון שנקר כרך את כל עולמו עם מודזי'ץ. הוא הפך להיות ה"בעל מנגן" והמלחין החשוב ביותר של חסידות מוסיקלית זו, הוא משמש עד היום חזן של החסידות בארה"ב, והוא כתב, תיעד ושימר, את יצירתם הענפה של האדמור"ים לדורותיהם.

 מובא במדרש: "חטאו (ישראל) בכפלים, דכתיב: חטא חטאה ירושלם.

ולקו בכפלים, דכתיב: כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה,

ומתנחמים בכפלים, דכתיב: נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם"

(מדרש רבה, איכה, פר' א').

והנה גם כפל לחנים.

נחמו, נחמו.

לערוץ היוטיוב שלנו

לעמוד שלנו בפייסבוק

לאתר של ניגון ירושלמי

עבודה של מיכאל סגן-כהן

* "יצירתו של סגן כהן מורכבת מלוח עץ שבחלקו העליון מודבק שלט של רחוב ישעיהו. מתחת, בכתב יד, מופיעים פסוקים א'-י"ב בישעיהו, מ'. המילים "נחמו נחמו עמי" כתובות באותיות גדולות – הן פותחות את הנבואה ומדגישות את הנחמה בנבואה זו, הפותחת פתח לתקופה טובה יותר.

שלטי הרחוב בהם אנו נתקלים בחיי היומיום מהווים עבורנו ציוני דרך בלבד, ובדרך-כלל איננו מקדישים מחשבה למקור השם. העברת השלט לתוך יצירת אמנות מוציאה אותו מההקשר היומיומי, ותובעת מאיתנו התייחסות אחרת. הוספת נבואתו של ישעיהו מתחת לשלט מחזירה את שמו של הרחוב להקשרו המקורי. את הנבואה, הלקוחה מתוך הספר הקדוש, כתב סגן-כהן בכתב שאינו מסודר ומדויק, על גבי מצע עץ פשוט ובלוי, כמו השלט הישן והשחוק. למרות הניגוד בין קדושתו של הטקסט לבין האובייקטים היומיומיים והטקסט הכתוב בפשטות ובגסות, ישנם באופן הצגת הטקסט גם מאפיינים שמעצימים אותו. כשאנו קוראים את הטקסט מתוך ספר התנ"ך, אנו מצויים במצב אינטימי: הטקסט קטן, אנו קוראים בו לבד. ואילו כאן, הטקסט ניצב מולנו על משטח גדול, בפונט גדול, עם דגש שחור על מילים מסוימות, הבדלי גודל בין האותיות השונות וחוסר אחידות שיוצרת תנועה. כל אלה מאפשרים פנייה לכמות גדולה יותר של אנשים, ומעניקים לטקסט עוצמה. ייתכן שהשינויים בגדלי וצבעי הפונט מקבילים לסערת רגשות, עלייה בטון, דיבור בקצבים משתנים, באופן שמחזיר אותנו לסיטואציה המקורית של נבואה שנאמרה על ידי נואם מול קהל של אנשים"
                                                              ( נכתב על ידי ענת בסר)

ניגון מתגלגל / משה שלו

והפעם משהו לכבוד לג בעומר בשלושה פרקים קצרים:

פרק א

נתחיל בניגון מירון מפורסם שכל מי ששימח חתן וכלה מכיר; ברגע שהניגון הזה מתחיל ניתן האות לאמני האש (או למי שמתיימר להיות כזה...) ולשאר להטוטנים להפגין את כישוריהם לפני החתן והכלה, הלא הוא "ריקוד האש". פה בביצוע של להקת "הלב והמעיין":

 מי שהניגון מזדמזם לו בראש אבל לא מרחבות הריקודים, מזמזם את הפתיח לסרט "ספרות זולה" (pulp fiction) של טרנטינו, שנחשב על ידי רבים לסרט ששינה את פני הקולנוע.
אך הוא לא היה הראשון ולא האחרון שהשתמש בו.

הביצוע שבחר טרנטינו הוא ביצוע טוב של הגיטריסט דיק דייל, משנות השישים, אולם היצירה הזאת  הנקראת "מיסירילו" בת כמעט כמאה שנה. ביצעו אותה כשיר קלאסי טורקי, כשיר רמבטיקו יווני, (גליקריה היוונית האהובה עלינו בישראל, ביצעה אותו בפתיחה לאולימפיאדה שהתקיימה ביוון ב 2005). מיוון היא נדדה לארצות הברית, ואז ניגן אותה דיק דייל (מכמה שורות אחורה) אחר כך מרטין דני, הביץ' בויז, הבלאק אייד פיז,הדארק אנג'ל (בגרסת מטאל!), עשתה גם עוד כמה תחנות כמו צרפת (רשיד  טהא) ואוסטרליה (דיפ בלו). שימשה גם כפסקול בכמה סרטים מלבד ספות זולה: 'ספייס ג'אם' (עם מייקל ג'ורדן!), 'טקסי' הצרפתי, ובעוד כמה סרטים וסדרות.  ויש אפילו גרסה במשחק הממכר "גיטר הירו"...

בסרטון הבא הערוך יפה, רואים כמה  מגלגוליו של הניגון שהוזכרו כאן ועוד כמה.

פרק ב

ובאשר לגרסא היהודית.
אמנם קיימת גרסא באידיש של הניגון הזה משנת 1940 (הנה כאן [כדאי!]), גרסתם של סימור רקסיט ואשתו מרים קרסין, אולם סביר להניח שהם פשוט תרגמו את מה שהם הכירו בארצות הברית כפי שעשו לשירים אמריקאים רבים.

גרסה חסידית אחרת כאשר המילים הן: אליהו הנביא, אליהו התשבי אליהו הגלעדי וכו', אותה מבצע רב העונה לשם המרתק "נפתלי צבי מרגוליס אבולעפיה" (!). 

 האזינו כאן.

כמה מילים על ההקלטה: 

נכדו של הרב המקליט הוא ישיש ניו-יורקי בשם ליונל ציפרין (זה מאנגלית, אני משער שמדובר במשפחה חסידית ידועה: סאפארין). חוזר בתשובה שהיה משורר היפי לפני חמישים שנה. הוא הכיר אז את חוקר המוסיקה הארי סמית, ועזר לו להקליט את הסבא שלו, הרב מרגוליס אבולעפיה, בניגונים עתיקים וסיפורי חסידים. ההקלטות לא יצאו לאור מאז. הוא מתאר את סבו כראש ישיבה, תלמיד חכם ומקובל, וחזן.
כעת, כשהוא בן 81 וחולה, הוא מבקש את עזרת הציבור להוציא לאור את ההקלטות, ואומר שזו היתה משאלתו האחרונה של הסבא. הוא התראיין בתכנית רדיו ודיבר על הענין. התכנית עוררה עניין, והניו-יורק טיימס פירסם עליו כתבה.

מנין אם כן הגיע הניגון למירון?

ניגוני מירון.  הכלייזמר אברהם סגל מצפת

המוסיקולוגים פרופ' אנדרי היידו ופרופ' יעקב מזור, אומרים ש"ניגוני מירון" אינם ניגונים שמקורם במירון, אלא שמירון שימשה להם כלי קבול, ומשם הם נפוצו על פני כל הארץ. למירון באו עולי רגל מכל תפוצות ישראל, וגם כאלה שאינם יהודים. הם השתלבו בשמחה, עם כולם, וכך שילבו גם את מנגינותיהם. כך אפשר למצוא ניגונים מזרח אירופאים, בלקנים, טורקים, יווניים, דרוזיים וערביים.

[אחד מהמיוחדים שבניגונים הללו אנו מבצעים במופע שלנו]

סביר אפוא להניח שהניגון הזה שהסתובב בכל האיזורים שהוזכרו, מצא את דרכו לחגיגות במירון, וממנה - לחצרות החסידיות השונות עד לרחבת הריקודים החסידית.

פרק ג ואחרון.

אולם הנה הפתעה קטנה לסיום.

טרם ענינו לשאלה מי חיבר את הניגון הזה. ובכן, תלוי את מי שואלים...
השאלה הזאת רושמת סעיף נוסף במחלוקות על המקורות התרבותיים בין טורקיה ליוון (מצחיק לראות את  דף השיחה של ויקיפדיה על הניגון הזה). במקומות רבים (כולל ynet ...) הוא מתואר כניגון שמחברו עלום. 

אך בכל זאת - 

ככל הנראה, מי שחיבר את הניגון הזה ענה לשם איברהים. או בקיצור: "מיסרילי איברהים אפנדי עודי". אדם שכשעלה לתורה נקרא אברהם הלוי.

 הלוי  (1879 - 1948), מוסיקאי יהודי שפעל באיסטנבול, היה נגן עוד (מכאן שמו 'עודי') שהשתלם בנגינה בעוד בכמה ערים ערביות, ושהה לשם כך זמן מה בקהיר. (מכאן שמו: 'מיסרילי'). קיימות למעלה משישים יצירות של מוסיקה טורקית קלאסית שהלחין ונחשבות מאבות היסוד של המוסיקה הטורקית הקלאסית.

וכך מתגלגל לו ניגון בעולם - - -  מטורקיה ויוון עושה את דרכו לארצות הברית, מככב בכמה סרטים, נודד עם עולי רגל למירון, ונשמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים. 

ניגונים / משה שלו

הרצון להתנתק מהגולה ומהגלותיות, היה אחד המאפיינים הבולטים של ה"איש העברי החדש". רצון שגרם לחיתוך מכוון וחד משמעי מכל סממני הגלות הדתית: הפולחן הדתי, לימוד התורה והתרבות הדתית כמו ניגוני התפילות והפיוטים, והספרות הענפה לסוגיה. 

הנתק הזה התנגש עם מטען תרבותי ורוחני עמוק שנשא עימו כל אדם כזה מבית הוריו, התנגשות שיש לה ביטוי בכתובים ובמעשים, כמו למשל בהספד שנשא ברל כצנלסון על חיים נחמן ביאליק:

"עכשיו אנו עומדים בארץ בתקופה של בנייה ראשונית. אין אנו עוסקים אלא בצבירת זיפזיף וסיד ובהקמת שלדי בניין. אין לבנו נתון עוד לריהוט הבית, לסידורו הפנימי. אדיר מאמצנו שהשלד

יהיה איתן ורחב, שיוכל לקלוט את הבאים לתוכו. אנו עצמנו עוד איננו יודעים להרחיב את דעתנו בתוך הבית. מימי שבי בבל לא ידענו תפקיד בניין כזה. עוד אין לנו פנאי לחיים רוחניים עמוקים.

הדבר היחיד שמצדיק את חיי דורנו, שנותן להם טעם, שמנחיל להם ערך קיים, הוא מאמץ הבנייה עצמו אבל עוד נצפנו לנו ימים. עוד יישבו יהודים רבים–רבים בארץ ומכאובינו התרבותיים לא יתנו להם דומי. ומה שנדון בימינו בזלזול, אם מעבודה קשה ואם מקהות רוח, עוד יהפוך לבאים אחרינו למצוקת נפש גדולה. וכמו שאנו מתחבטים עכשיו בשאלות העבודה העברית  - שאלת השאלות של קיומנו בארץ - ככה נתחבט בימים הבאים בשאלות גורלנו התרבותי "  (אבל יחיד, עמ' 338-337)

כנראה היה גם געגוע. 

הזרעים שניטמנו החלו לפרוח, ולדרוש את שלהם, במיוחד לאלו שקראו -"דפקו" לזרעים הללו לנבוט, כאותו הדוד שדופק על דלת הרעיה.
אחת מאלו היתה פניה ברגשטיין.

פניה ברגשטיין נולדה בשנת 1908 בעיר שצ'וצ'ין שבפולין. ובשנת 1930, עלתה ארצה והתיישבה בקיבוץ גבת. בשנת 1950 נפטרה בבית חולים בעפולה, בעודה בת ארבעים ושתיים.

אחד המיוחדים שבשיריה הוא השיר "ניגונים", אותו כתבה שש שנים לפני מותה.

פניה ברגשטיין

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,

נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.

גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –

עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,

שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,

נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,

בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק

הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.

הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק

"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת."

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם

בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.

עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם

מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

את השיר הזה אנחנו מבצעים במופע שלנו תוך שאנו מבטאים את "הזרעים" אותם אנו נושאים, זרעים שכנראה שונים מאלו של פניה עצמה...

 לפני שתמשיכו, כדאי להאזין לביצוע היפה של עירית סנדר מ 1976:

את הלחן היפהפה ששמעתם כתב דוד זהבי (1977 -1910), מי שהטביע חותמו על הזמר הארץ ישראלי (בין לחניו המוכרים: אורחה במדבר, אלי אלי, החליל, הן אפשר, ועוד רבים).  אריאל הירשפלד ניתח בצורה מעמיקה את הלחן הזה (הנ"ל "ברק השמיים, תפילת האדם" בתוך: "רשימות על מקום" (2000), עמ' 137-149) וכך הוא כותב:

דוד זהבי 

השיר כתוב בסולם מינורי בצורה המבליטה מאוד את נימת העצב שלו, והוא מוסיף לה, בירידות הסיום של הבתים, גם קו צבע מזרח אירופי בוטה, בהנמכה של המוביל אל הטון היסודי.

זהבי בונה בבית הראשון מהלך שבא להזכיר מהם הניגונים הללו: אחרי מוטיב העלייה הקטן של המילה "שתלתם" בא איזכור לניגון חסידי בקישוט הקטן שנוסף למילה ניגונים, והקישוט הזה חוזר עוד ועוד בזיקה למילים מזמורים, גרעינים וגם עולים וצומחים ובונה את הזיקה הפנימית שבין המילים הללו, הנובעות כולן מניגונים.

 הירידה הגדולה ביותר, של הבית ושל השיר, היא במילה לבבי והיא הבונה את הצמיחה העתידה לנבוע מן הלב.

 הבית הראשון מסתיים בירידה ארוכה, דווקא על המילים עולים וצומחים. אם היה השיר מסתיים כאן, צריך היה לתהות מדוע בחר זהבי לרדת דווקא על המילים האלה, אבל פתיחתו של הבית השני מגלה את הפריצה שלקראתה בנה זהבי את המהלך כולו: כאן, במילים עתה הם שולחים, הוא בונה עלייה של אוקטבה שלמה, שבפרופורציות שנבנו עד כאן (כל השיר עד כאן התנהל במסגרת של 5 צלילים בלבד) היא מוחשת כזינוק ענק.

החלפת הרגיסטר -  הנשימה הגדולה הנדרשת כאן מן האדם השר, מצטרפות כאן למלודיה הנוסקת פתאום ובונה בצלילים את בקיעת הצמיחה של המוזיקה מתוך הנפש.

הירשפלד ממתיק עוד הערה אחת אודות האופן בו מולחנות המילים ושירייך אמי. המשפט המוסיקלי המוקדש למילים אלה הוא לכאורה חזרה על המשפט המוסיקלי של ניגוניך אבי, אבל "מה שבמילים אינו מהווה אלא חזרה נרדפת, הופך במוזיקה לעידון דק: שירי האם חורגים מניגוני האב, צומחים ומסתלסלים ביופי רב יותר, כשהם חוזרים על הפראזה של פארות בדמי,  כאילו האם היא זו האחראית לצמיחת הענפים המתרוננת שבדם".(שם, עמ' 149)

ולסיום הפוסט - הנה חידוש:

 לא מזמן נמצא באחד מקיבוצי הצפון עיזבון ובו מכתבים רבים וגלויות ממשפחתה של פניה. הללו מוצגים לעת עתה רק ברשת (הנה פה) בין אלו מצאתי גלויה (מקוטלגת כ'גלויה 206') ששלח אביה של פניה, יהושע-מרדכי ברגשטיין (בן ישראל וחיה-לאה ברגשטיין. נולד ב 1880 ונספה בשואה) לאחותה חינה ( 14.4.1906 - 22.7.1976 ) הנה הגלויה משני צידיה:

והנה הפענוח: 

 לשבת הראשונה שלאחר פסח תרצ"ג.

הסֶכֶר עוצר את המים, אבל אין ביֶכולתו להחליש את כֹחָם השוטף,

 להֵפך, הסֶכר המַפְריע גורם, שהמים הסמוכים לו מתגברים עוד יותר בכח שִטפם... - 

אם האדם מוצא על דרכו מעצורים ומפריעים אַל יֶחַלש, רק להפך יתגבר ברוחו וסופו לנחול נצחון.

אנו מאחלים לך, חינה יקירתנו, להתגבר על כל הקוֹשִיים שבחיים ושנצחונך לא יְאַחֵר לבוא.

                                                      אבא, שיינקע, זאַלאַ.

                                                                                    אוגוסטוב, מוצאי שבת הגדול 8.4.1933

עתה אפשר שנשפך אור בהיר על אותם "שורשים", "זרעים", "גרעינם" ו"ניגונים". אביה כותב כי גם אם מנסים לעצור את המים בעזרת סכר הם "מתגברים עוד יותר בכח שִטפם".
ואם נדמה את הציונות, הקומוניזם ושאר האידאולגיות שביקשו לשים סכר בין העולם הישן לעולם החדש, סופם של המים שהשקה יהושוע מרדכי ברגשטיין את ביתו פניה  -  לשלוח פארות,

והמה  --  נעורים ושבים.

ו

מוזמנים להכנס לאתר שלנו, ולדף הפיסבוק שלנו.