הרצון להתנתק מהגולה ומהגלותיות, היה אחד המאפיינים הבולטים של ה"איש העברי החדש". רצון שגרם לחיתוך מכוון וחד משמעי מכל סממני הגלות הדתית: הפולחן הדתי, לימוד התורה והתרבות
הדתית כמו ניגוני התפילות והפיוטים, והספרות הענפה לסוגיה.
הנתק הזה התנגש עם מטען תרבותי ורוחני עמוק שנשא עימו כל אדם כזה מבית הוריו, התנגשות שיש לה ביטוי בכתובים ובמעשים, כמו למשל בהספד שנשא ברל כצנלסון על חיים נחמן ביאליק:
"עכשיו אנו עומדים בארץ בתקופה של בנייה ראשונית. אין אנו עוסקים אלא בצבירת זיפזיף וסיד ובהקמת שלדי בניין. אין לבנו נתון עוד לריהוט הבית, לסידורו הפנימי. אדיר מאמצנו שהשלד
יהיה איתן
ורחב, שיוכל לקלוט את הבאים לתוכו. אנו עצמנו עוד איננו יודעים להרחיב את דעתנו
בתוך הבית. מימי שבי בבל לא ידענו תפקיד בניין כזה. עוד אין לנו פנאי לחיים
רוחניים עמוקים.
הדבר היחיד
שמצדיק את חיי דורנו, שנותן להם טעם, שמנחיל להם ערך קיים, הוא מאמץ הבנייה עצמו אבל
עוד נצפנו לנו ימים. עוד יישבו יהודים רבים–רבים בארץ ומכאובינו התרבותיים לא יתנו
להם דומי. ומה שנדון בימינו בזלזול, אם מעבודה קשה ואם מקהות רוח, עוד יהפוך לבאים
אחרינו למצוקת נפש גדולה. וכמו שאנו מתחבטים עכשיו בשאלות העבודה העברית - שאלת השאלות של קיומנו בארץ - ככה נתחבט בימים הבאים בשאלות גורלנו התרבותי
" (אבל
יחיד, עמ' 338-337)
כנראה היה
גם געגוע.
הזרעים שניטמנו החלו לפרוח, ולדרוש את שלהם, במיוחד לאלו שקראו -"דפקו"
לזרעים הללו לנבוט, כאותו הדוד שדופק על דלת הרעיה.אחת מאלו היתה פניה ברגשטיין.
פניה
ברגשטיין נולדה בשנת 1908 בעיר שצ'וצ'ין שבפולין. ובשנת 1930, עלתה ארצה והתיישבה
בקיבוץ גבת. בשנת 1950 נפטרה בבית חולים בעפולה, בעודה בת ארבעים ושתיים.
אחד המיוחדים
שבשיריה הוא השיר "ניגונים", אותו כתבה שש שנים לפני מותה.
 |
| פניה ברגשטיין |
שְׁתַלְתֶּם
נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.
עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.
הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת."
כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.
את השיר הזה אנחנו
מבצעים במופע שלנו תוך שאנו מבטאים את "הזרעים" אותם אנו נושאים, זרעים שכנראה שונים מאלו של פניה עצמה...
לפני שתמשיכו, כדאי להאזין לביצוע היפה של עירית סנדר מ 1976:
את הלחן היפהפה ששמעתם כתב דוד זהבי (1977 -1910), מי שהטביע חותמו על הזמר הארץ ישראלי (בין לחניו המוכרים: אורחה במדבר, אלי אלי, החליל, הן אפשר, ועוד רבים). אריאל הירשפלד ניתח בצורה מעמיקה את הלחן הזה (הנ"ל
"ברק השמיים, תפילת האדם" בתוך: "רשימות על מקום" (2000), עמ'
137-149) וכך הוא כותב:
 |
| דוד זהבי |
השיר כתוב
בסולם מינורי בצורה המבליטה מאוד את נימת העצב שלו, והוא מוסיף לה, בירידות הסיום
של הבתים, גם קו צבע מזרח אירופי בוטה, בהנמכה של המוביל אל הטון היסודי.
זהבי בונה
בבית הראשון מהלך שבא להזכיר מהם הניגונים הללו: אחרי מוטיב העלייה הקטן של המילה "שתלתם"
בא איזכור לניגון חסידי בקישוט הקטן שנוסף למילה ניגונים,
והקישוט הזה חוזר עוד ועוד בזיקה למילים מזמורים, גרעינים וגם עולים וצומחים ובונה את הזיקה הפנימית שבין המילים הללו, הנובעות
כולן מניגונים.
הירידה הגדולה ביותר, של הבית ושל השיר, היא
במילה לבבי והיא הבונה את הצמיחה העתידה לנבוע מן
הלב.
הבית הראשון מסתיים בירידה ארוכה, דווקא על
המילים עולים וצומחים. אם היה השיר מסתיים כאן, צריך היה לתהות מדוע
בחר זהבי לרדת דווקא על המילים האלה, אבל פתיחתו של הבית השני מגלה את הפריצה
שלקראתה בנה זהבי את המהלך כולו: כאן, במילים עתה הם שולחים, הוא בונה
עלייה של אוקטבה שלמה, שבפרופורציות שנבנו עד כאן (כל השיר עד כאן התנהל במסגרת של
5 צלילים בלבד) היא מוחשת כזינוק ענק.
החלפת
הרגיסטר - הנשימה הגדולה הנדרשת כאן מן האדם השר, מצטרפות כאן למלודיה הנוסקת פתאום
ובונה בצלילים את בקיעת הצמיחה של המוזיקה מתוך הנפש.
הירשפלד ממתיק עוד הערה אחת אודות האופן בו מולחנות המילים ושירייך
אמי. המשפט המוסיקלי המוקדש למילים אלה הוא לכאורה חזרה על המשפט המוסיקלי של ניגוניך
אבי, אבל "מה שבמילים אינו מהווה אלא חזרה נרדפת, הופך במוזיקה לעידון דק: שירי
האם חורגים מניגוני האב, צומחים ומסתלסלים ביופי רב יותר, כשהם חוזרים על הפראזה
של פארות בדמי, כאילו האם היא זו האחראית לצמיחת הענפים המתרוננת שבדם".(שם, עמ' 149)
ולסיום הפוסט - הנה חידוש:
לא מזמן נמצא באחד מקיבוצי הצפון עיזבון ובו מכתבים רבים וגלויות ממשפחתה של פניה. הללו מוצגים לעת עתה רק ברשת (הנה פה) בין אלו מצאתי גלויה (מקוטלגת כ'גלויה 206') ששלח אביה של פניה, יהושע-מרדכי ברגשטיין (בן ישראל וחיה-לאה ברגשטיין. נולד
ב 1880 ונספה בשואה) לאחותה חינה ( 14.4.1906 - 22.7.1976 ) הנה הגלויה משני צידיה:
והנה הפענוח:
הסֶכֶר עוצר
את המים, אבל אין ביֶכולתו להחליש את כֹחָם השוטף,
להֵפך, הסֶכר המַפְריע גורם, שהמים
הסמוכים לו מתגברים עוד יותר בכח שִטפם... -
אם האדם מוצא על דרכו מעצורים ומפריעים אַל יֶחַלש, רק להפך יתגבר ברוחו וסופו
לנחול נצחון.
אנו מאחלים
לך, חינה יקירתנו, להתגבר על כל הקוֹשִיים שבחיים ושנצחונך לא יְאַחֵר לבוא.
אבא, שיינקע,
זאַלאַ.
אוגוסטוב, מוצאי
שבת הגדול 8.4.1933
עתה אפשר שנשפך אור
בהיר על אותם "שורשים", "זרעים", "גרעינם" ו"ניגונים".
אביה כותב כי גם אם מנסים לעצור את המים בעזרת סכר הם "מתגברים עוד יותר בכח
שִטפם".
ואם נדמה את הציונות, הקומוניזם ושאר האידאולגיות שביקשו לשים סכר בין העולם הישן לעולם החדש, סופם של המים שהשקה יהושוע מרדכי ברגשטיין את ביתו פניה - לשלוח פארות,
ואם נדמה את הציונות, הקומוניזם ושאר האידאולגיות שביקשו לשים סכר בין העולם הישן לעולם החדש, סופם של המים שהשקה יהושוע מרדכי ברגשטיין את ביתו פניה - לשלוח פארות,
יפה יפה. הייתי בהופעה של הרב דוד לוק, לא זוכר עם איזה הרכב, והוא ביצע שם את השיר. למות.
השבמחקכוונתך לרב חיים לוק. נכון ביצוע יפה מאד עם תזמורת ירושלים החדשה.
השבמחקלמה למות...?
יפה מאוד.. כתיבה מסוגננת ומענינת.
השבמחקמילותיך 'זרחו בעצב ושחוק'. ורק להוסיף משהו שראיתי באיזה עיתון - ראיתי בארכיון הקיבוצי, שיום אחד חבר קיבוץ החליט שחייבים לבטל את מנהג 'הדלקת הנרות'. הוא העביר החלטה באסיפת הקיבוץ שלא ייתכן כי ילדי הקיבוץ ישתפו פעולה עם האמונות התפלות והקיבוץ החליט לכבות את הנרות. הגננת בגן הילדים, זאת שקיבלה את ההחלטה היתה פניה. בשיר היא אומרת 'הנה לי תזרחנה בדמע ושחוק, איכה וזמירות של שבת'. תודה!
השבמחק