בין מקדש לגימנסיון / הלל מאלי

Victi victoribus leges dederut ("המנוצחים נתנו חוקים למנצחים" – סנקה)

לוין קיפניס כתב 'חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך'. אכן יש משהו רך וביתי בחנוכה . אך מתחת למעטה התמים והיפה של החג המשפחתי והביתי, מסתתר סיפור היסטורי של מאבק בין-לאומי ופנים-לאומי: מאבק של זהות ותרבות. מאבק בין שאיפות סותרות של חוגים הנלחמים ביניהם על ההובלה ההגמוניה והעתיד של החברה הישראלית.

מאבקם של החשמונאים מחד, והמתייוונים מאידך, התבטא בראש ובראשונה בניסיון לעצב את אופיה של ירושלים, באמצעות המבנים, המוסדות והחוקים הקיימים בה.

הסיור בשרידי העיר החשמונאית מפגיש אותנו באופן אינטימי עם אבנים אילמות האוצרות בתוכן סיפור של מאבק תרבותי אשר סופו – מורכב ומפתיע.

העובדה כי העיר החשמונאית נקברה תחת מפעליו העצומים של הורדוס ויורשיו גרמה לכך שרבים מבין הבניינים אבדו ואינם; אך די בשרידים שיש לנו כדי לצייר תמונה ראשונית של עיר הנעה בין 'עיר מקדש' ל'פוליס יוונית' – עדות לחברה הנמצאת במשבר זהויות.

אנטיוכיה או ירושלים – המאבק על שמה של ירושלים

Quid Athenis et Hierosolymis?

"מה {משותף} לאתונה ולירושלים?" – טרטוליאנוס

ההיסטוריון הרומאי דיו-קאסיוס מתאר את פרוץ מרד בר כוכבא (שהתרחש כ-300 שנה לאחר מכן) במילים הבאות:

"משייסד הדריאנוס בירושלים עיר חדשה במקום זו שהוחרבה, וקרא לה איליה קאפיטולינה והקים במקום מקדש האל מקדש אחר ליופיטר, הביא הדבר לידי מלחמה לא קטנה ולא קצרת זמן"
(Dio Cassius, Historia Romana. LXIX, 11, 15)

מקובל כי הפיכתה של ירושלים בימי בר-כוכבא לעיר רומאית עוררה את היהודים תושבי יהודה למלחמה נואשת כנגד הלגיונות של הדריאנוס קיסר. פחות ידוע כי גם מרד החשמונאים פרץ בזיקה למאבק על שינוי דמותה של ירושלים.כאשר ספר מקבים מתאר את הרקע לפרוץ מרד החשמונאים הוא מתאר את המאבק התרבותי בין המתיוונים לחסידים על פניה של ירושלים:

"ויצאו מישראל בימים ההם בני פריצים ויפתו רבים לאמור: נלך נא ונכרות ברית עם הגויים אשר סביבנו כי מאז נבדלנו מהם מצאונו רעות רבות. וייטב הדבר בעיניהם. וישא חן בעיני האנשים מקרב העם ויסעו אל המלך ויתן להם רישיון לעשות כחוקי הגויים. ויבנו גימנאסיון בירושלים כחוקות הגויים"
(מקבים א, א, יא-יד)

בניית הגימנסיון אינה מעשה ספורטיבי-ארכיטקטוני תמים, זהו הביטוי הראשון במעלה לכריתת הברית שבין האליטה המתיוונת לבין הכובש היווני.

בספר מקבים ב' מתוארת ירושלים כ- 'עיר הקודש מיושבת במלוא השלום' אשר יהודים, גויים פשוטי עם ומלכים מעלים מס של כבוד אל המקדש אשר בירושלים. הטרגדיה המובילה למרד נפתחת בכך שיאסון הכהן מבקש רישיון מהמלך 'לייסד בסמכותו גימנסיון ואפביאון ולרשום את האנטיוכים אשר בירושלים'.

מקובל לפרש כי 'רישום האנטיוכים אשר בירושלים' משמעותו רישום הירושלמים כאזרחי עיר חדשה בשם 'אנטיוכיה של ירושלים'.

אם כן, בדומה למרד בר-כוכבא אשר פרץ בזיקה להקמתה של 'איליה קפיטולינה' במקום ירושלים, בבסיס המרד החשמונאי עומד מאבק מר על דמותה של ירושלים – האם הפוליס 'אנטיוכיה' או שמא 'עיר המקדש' – ירושלים.

מהקרבת קורבנות לתחרויות אולימפיות

ירושלים של שבי ציון הייתה 'עיר מקדש' במלוא מובן המילה. שבי ציון חזרו לירושלים בעקבות הרשאה לקומם את הריסות המקדש. ואכן פעותם הראשונה הייתה שיקום המזבח, בניין המקדש והקמת קהילה סביב מקום המקדש. על הימים שאחרי כיבוש אלכסנדר מוקדון אין לנו הרבה מידע, אך המידע המועט תורם אף הוא להבנת תפקודה של העיר כמרכז מקדשי, א-פוליטי. כך הדמות הפוליטית המשמעותי ביותר בחיי העיר לפי תיאורי יוספוס היא הכהן הגדול (ידוע, שמעון הצדיק ועוד). וכך גם מתארכך גם מתאר, בתיאור אוטופי, הקאטיוס איש אבדירה את ירושלים כעיר של פילוסופים אשר בליבה מצוי המקדש.

ימי אנטיוכוס אפיפאנס מהווים אם כן שינוי גדול בירושלים, ה'עיר הסודית', 'עיר המקדש' הופכת להיות עיר קוסמופוליטית שרוחות מערביות נושבות בתוכה. 

מהקרבת קורבנות לתחרויות אולימפיות

ירושלים של שבי ציון הייתה 'עיר מקדש' במלוא מובן המילה. שבי ציון חזרו לירושלים בעקבות הרשאה לקומם את הריסות המקדש. ואכן פעותם הראשונה הייתה שיקום המזבח, בניין המקדש והקמת קהילה סביב מקום המקדש. על הימים שאחרי כיבוש אלכסנדר מוקדון אין לנו הרבה מידע, אך המידע המועט תורם אף הוא להבנת תפקודה של העיר כמרכז מקדשי, א-פוליטי. כך הדמות הפוליטית המשמעותי ביותר בחיי העיר לפי תיאורי יוספוס היא הכהן הגדול (ידוע, שמעון הצדיק ועוד). וכך גם מתארכך גם מתאר, בתיאור אוטופי, הקאטיוס איש אבדירה את ירושלים כעיר של פילוסופים אשר בליבה מצוי המקדש.

השלטון הפרסי והשלטון היווני לא הותיר, כנראה, חותם ארכיטקטוני של תרבות זרה בעיר המקדש. פניה של העיר עוצבו כחלק מהניסיון לשוב אל 'ציון', אל 'מקדש שלמה' ואל הזכרונות הירושלמים העתיקים.

ימי אנטיוכוס אפיפאנס מהווים אם כן שינוי גדול בירושלים, ה'עיר הסודית', 'עיר המקדש' הופכת להיות עיר קוסמופוליטית שרוחות מערביות נושבות בתוכה. ספרי מקבים מספרים כי על מנת לכונן את ירושלים כפוליס ולעצב את דמותה מחדש בונים המתייונים שלושה מוסדות מרכזיים:

המתיוונים בנו מוסדות אופיניים לפוליס וכך שינו את פניה ורוחה של ירושלים. ספרי מקבים (א, ב) מזכירים שלושה מוסדות מרכזיים:

חקרא – מצודה צבאית.

גימנסיון – בי"ס לחינוך גופני-אינטלקטואלי-רוחני. תשתית החינוך ההליני ואחד ממרכזי ה'פוליס'.

אפביאון – מוסד חינוכי המיועד לגילאים הגבוהים.

שלושת מבנים אלו, החשובים במוסדות הפוליס היוו את הפתיח להתיוונות רשמית של ירושלים. כאמור, הם לא הותירו חותם ארכיאולוגי בעיר ולמרות כל החפירות, ההשערות והניסיונות לא ניתן כיום להצביע בוודאות על מיקומם של המוסדות ההלניסטיים – ירושלמים. עם זאת, ממש באותו מקום בו היה אמור להיות הגימנסיון נמצאו שרידים זעירים המעידים על השינוי התרבותי שהתחולל בירושלים:

כרטיסי כניסה לתיאטרון הירושלמי:

התיאטרון בקיסריה

בחפירות 'בית המידות' בירושלים (הפרבר ההרודיאני), גילה פרופ' בנימין מזר שתי דיסקיות עצם יפהפיות ומגולפות בשנהב. אחת הדיסקיות, בקוטר 3 ס"מ מכילה עיטור של מבנה שער מונמנטאלי ובצידה השני הכתובת היוונית 'פטרה'. המספר 14 מופיע עליה בספרות רומיות. לדיסקיות אלו אין מקביל בממצא הארצישראלי אך הן מוכרות מהעולם הרומי ונמצאו בערים רומיות רבות: פומפי, רומא, אלכסנדריה ועוד.

 העיטורים שעל הדיסקיות קשורים לעולם התיאטרון וכך הסיקו החוקרים שאלו כרטיסי כניסה קדומים, רב-פעמיים, לתיאטרון.

חוקרים אחרים סבורים כי דיסקיות אלו אינן 'כרטיסי כניסה' אלא סוג של משחק הלניסטי-רומי קדום. באופן מפתיע ומעורר השתאות – הספרה 14 מופיעה על שריד ארכיאולוגי אחר הקשור אף הוא לתיאטרון – אולי אותו תיאטרון בדיוק:

בשנת 1994 גילו רוני רייך ויעקב ביליג בפינה הדרום מערבית של הר הבית 11 אבנים מעובדות. בדיקת האבנים העלתה בבירור כי היה להם שימוש משותף קדום. האבנים המעוצבות הן קעורות באופן שיכול להעיד על שייכותן לשורת מושבים עגולה. על אבנים אלו מופיעות ספרות יווניות.

החוקרים הסיקו כי המספור נמצא באבני המגרעת באשר אבנים אלו שימשו לגרם המדרגות החוצה את גוש מושבי התיאטרון. אם כן, הקער, המגרעת, העיצוב והמספור מעידים כולם כי לפנינו שרידים מהתיאטרון הירושלמי.  במילים אחרות – רוני רייך ויעקב ביליג גילו אולי את המושבים של הכרטיסים שמצא אביגד בעיר העליונה…

אמנם, זהות הממצאים ובעיקר תיארוכיהם אינם מוחלטים. ייתכן שלפנינו מושבי תיאטרון הלני וייתכן שרומי. כמו כן, ייתכן שהדיסקיות שימשו למשחק וייתכן שלתיאטרון. אך כך או אחרת לפנינו עדות חיה לחדירה התרבותית ההלניסטית אל תוככי עיר המקדש. לא זו בלבד אלא שהמיקום של אבני התיאטרון בצמוד להר הבית מעלה את האפשרות כי התיאטרון נבנה 'להכעיס' כחלופה תרבותית למרכז הדתי היושב על ההר.

סוף מורכב – על כובש ונכבש במלחמת תרבות

בתחרות בין המקדש לבין התיאטרון, ניצח לכאורה המקדש.

המתיוונים הפסידו במאבק על ירושלים, המקדש טוהר והמנורה הודלקה.

אך מזווית המבט הארכיטקטונית, כל מי שמכיר מעט את פניה של ירושלים תחת השלטון החשמונאי יודע כי הפיכתה של ירושלים ל'פוליס' דה-פקטו והאוריינטציה העזה לתרבות ההלניסטית לא נפסקה עם הניצחון החשמונאי. שנים לאחר טיהור המקדש יודע יוסף בן מתתיהו לספר לנו על הקמת מוסדות תרבות וספורט הלניסטיים בירושלים על ידי הורדוס: מלבד תיאטרון ואמפיתיאטרון הקים הורדוס היפודרום מפואר (למירוצי סוסים ומרכבות). מבנים אלו לא נשארו ריקים – יוספוס מתאר כיצד ערך הורדוס משחקים קבועים בירושלים אשר אליהם נאספו ספורטאים מרחבי המזרח הקרוב, לצד תחרויות ספורט הכניס הורדוס גלדיאטורים וחיות טרף – וירושלים, לרומא הייתה. הפניית המבט אל תרבות יוון ורומא לא הייתה נחלתו של המלך האדומי בלבד:

המלכים החשמונאיים נקראו בשמות כפולים – עבריים ויוונים (יהודה אריסטובלוס נקרא – philohelli = 'אוהב יוונים') ואפילו הקבר שבנה שמעון בן מתתיהו לאביו ואחיו עוצב עם סמלים הלניסטיים ובין-לאומיים. אמנם, קבלת התרבות הייתה מורכבת ומסוייגת, כך המסייר בנחל קדרון יכול לראות אחוזות קבר הלניסטיות מובהקות(יד אבשלום, מצבת זכריה ועוד), אך חסרות לחלוטין את העיטורים הפאגאניים – צלם דמות ואלים, ובמקומם עיטורים גיאומטריים אשר אין בהם שמץ של אלילות.

ירושלים, נשארה ירושלים –

עיר ובליבה מקדש יהודי השומר על האמונה המונותיאסטית. אבל סביב המקדש התפתחה תרבות אשר נמצאת במגע מתמיד ומורכב עם הסובב אותה. מגע אשר השפיע רבות על בניינה מוסדותיה ואולי אף על רוחה של העיר. המפגש עם עיר מלאת מקוואות מחד, וכרטיסי תיאטרון מאידך, הסיור בין חורבות המקדש מחד, וחורבות הסטווים הרומאיים המקיפים אותו מאידך מראים למתבונן והמסייר עיר מורכבת. לימוד קורות התרבות היוונית בתוך משכנה של הרוח היהודית יכול ללמד אותנו על אחד המאבקים המרים בתולדות עמנו, אך במבט ארכיטקטוני נראה כי מאבק זה הוליד מתוכו גם יצירה חדשה ומורכבת, עיר יהודית לאומית וקוסמופוליטית בה בעת. המפגש של הטכנולוגיה הרומית, הרוח היהודית והתרבות היוונית הוליד את אחת התקופות מלאות המאבקים אך גם היצירה.

ברוח ברכת החנוכה 'בימים ההם בזמן הזה' ניתן לראות כיצד מכנסת ירושלים גם היום מאבקים תרבותיים רחבי היקף אל רחובותיה הצרים. אפשר אולי לקוות ולייחל כי ממאבקים אלו תצא לא רק מלחמה אלא גם דיאלוג, ויצירה חדשה.

שבריו של שלם / הלל מאלי

שלשה עמדו / לאה גולדברג.



שלשה עמדו מול שבריו של שלם

חכם שוטה וחולם.

 

לאה גולדברג בגיל 16 בליטא, 1927

אמר החכם:

        הן בדרך ישר אני בא,

        מעולם לא רחם אל עולם לא נחם

         וידע ליבי מה נבא.

אמר השוטה:

       השלם עומד על כנו,

       נדמה לי שהוא נשבר.

       רק משום שאני שוטה

       לא אוכל לתקנו.
 ובכה החולם ביודעו

       הלא שבר עם שבר לא יחבר

       וכל שבר היה בידו לשלם-

                                 וחזר ונשבר.

זה כמה שנים אני נודד בין שבריה של ירושלים. אוסף חרסים, מטבעות, שברי זכרונות ירושלמיים הטמונים בתוך אדמת הגיר שלה. הארכיאולוגים וההיסטוריונים של ירושלים עומלים מאות שנים לחבר את פיסות שבריה של ירושלים לכדי תמונה, לפעמים אני משקיף על פניהם החכמות ורואה בהם אנשי זק"א המסתובבים בזירת האסון הירושלמי הגדול ומלקטים שרידי אסונות – חרס שרוף, מטבע מן המרד הגדול ולעיתים אף עצמות אדם. האסון כבר נשכח ואיננו, נשארה ההיסטוריה – תארוך מדויק של קרבות רבי עלילה, מגמות אידיאולוגיות וכוונות פוליטיות נסתרות. מגילות עתיקות ממדבר יהודה, מסורות חז"ליות חוברות אל השרידים האילמים של ירושלים, האבן והחרס, ומנסים יחד לספר סיפור פארה ואפרה של העיר הזאת.

איור: ערן וולקובסקי

אבל אני נודד ביניהם, ויודע כי 'הלא שבר עם שבר לא יחובר', המחקר מוגבל, השרידים מועטים, והסיפור הנוצר הוא סיפור מעלה עשן, רחוק ומעורפל. לא זאת אף זאת, נוברים הארכיאולוגים באדמת העיר ומחפשים את ה'שלם' של עיר שלם בתוך אדמתה, אבל נדמה כי שבריו של שלם, שברי עיר שלם התנפצו לא רק ככד חרס על אדמת העיר אלא התנפצו כרעיון וכחלום בלבבות הגולים ממנה.

בשביל לספר את הסיפור הזה צריך ארכיאולוג אחר, ארכיאולוג של לבבות היודע לאתר שברי סיפורים, שברי זכרונות וחלומות ירושלמיים ממרוקו ומפס, מוילנא ומדריד וביד עדינה כיד רפא-כדים, לחבר שבר אל שבר, זכרון אל זכרון.

בצער אפשר לומר, שלא רק ארכיאולוג החרסים עומד בפני מלאכה סיזיפית, גם ארכיאולוג הזכרונות והחלומות עומד בפני יאוש שלא מדעת.

אמנם, הממצאים כולם לפניו: מסורות על גבי מסורות עלו לירושלים במאות השנים האחרונות, חלום יהודי תימן חבר לחזון עיתונאי וינה, פועלי גליציה שיתפו פעולה עם סוחרי גליציה ואפילו אליעזר בן יהודה צלל אל מעמקי התודעה היהודית, דלה ממנה מילים מילים נשכחות  והצליח ליצור שפה חיה. אבל בכל זאת, איכשהו, יש תחושה שהחרסים לא מתחברים, הזכרונות לא הולמים זה את זה. ירושלים שלי אינה ירושלים שלך ומעיר השלום נשארה בעיקר המלחמה. היטיבה לתאר זאת נעמי שמר – 'העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה': כנגד כל חומה צלבנית וחשמונאית יש בירושלים חומה חדשה, גדר הפרדה חדשה. והסיפור לא מסופר, קווי המפגש הופכים לקווי הפרדה, ואדמת העיר רמוסה וקשה.

איך הופכים להיות ארכיאולוג של זכרונות? איך אפשר ללמוד לספר את הסיפור של ירושלים כך שהחלומות השונים, הזכרונות השונים, יחוברו זה אל זה? קצה חוט קיים בשיר שלמעלה. לאה גולדברג אומרת כי החכם הרואה את שברי השלם, יודע כי כך היה, יודע כי כך הווה ויודע כי כך יהיה. השוטה רוקד את ריקודה של ירושלים ועיר שלם בקוראו ובניסיונו לשכנע את עצמו כי 'השלם לא נשבר', כיון שכך, כיון שעיניו סומות, לא יוכל לרפאו לא יוכל לתקנו. הדמות אותה מציעה המשוררת לריפוי השברים היא דמות החולם – שיודע בכאב כי 'שבר עם שבר לא יחובר' אבל מתוך כך הופך 'כל שבר בידו לשלם',

לאה גולדברג לא מפחדת משברי ירושלים. איננה מבקשת כי אם להחזיר את הגלגל ולמצוא את הכד השלם הזוהר ממנו נשתה כולנו מים. השברים סדוקים. אבל הם שברי שלם, אפשר לראות בשיר שלה אמון כי על אף שאולי לעולם לא נוכל לחבר את השברים עד תום, עדיין כל שבר יש בו שלם. הרי ירושלים עיר חלום היא, עיר של אחרית הימים, של אוטופיות גדולות, עיר של אופק. וכל שבר של ירושלים קשור לאופק הרחוק הזה. לעיר שהייתה קטנה מכל בירות תבל, אבל רוחה התנשאה אל על.

אז אולי, אם חפצים להיות רפאי כדים אנו, ארכיאולוגים של זכרונות, אולי עלינו להיות קצת חולמים, לטשטש מעט את הגבול בין עבר להווה, לשבור את הגשר הישן שבין אתמול לבין מחר ולראות בשברים המצויים בידינו חלק מאיזה חוט, מאיזה מבט ארוך טווח על קו האופק. לראות באתיקה שלנו, בחלומות שלנו חלק מהניסיון לעלות אל אותו מחוז חפץ רחוק, עיר שלם.

אבן אחת – שני קולות / הלל מאלי

אבן אחת

אבן "לבית התקיעה" במקומה כיום. צילום: תמר הירדני.

בפינה הדרום-מערבית של חומת הר הבית מוטלת אבן. מבט מהיר יגלה כי לא הרי אבן זו כהרי שאר אבני ירושלים. זוהי אבן פינתית, שוליה מוחלקים ועל פניה אותיות עבריות.

האבן שהתגלתה בחפירות בנימין מזר נמצאה יחד עם אבנים רבות אחרות כולם אבנים בעלות סיתות שוליים האופייני לבנייה ההרודיאנית בא"י סוף המאה ה1 לפנה"ס. האבנים כולם מוטלות על הרחוב באי-סדר כאבני מפולת, מבט מהיר והיכרות שטחי עם איכות הבנייה בהר הבית מעיד כי לא במפולת מדובר כאן אלא בהרס שיטתי של מבני הר הבית:

"והרומאים חשבו כי למותר הוא לרחם על הבנינים אשר מסביב אחרי שרפת ההיכל והעבירו את הכל באש...ואנשי הצבא לא חכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי החילים יתנו להם פקדה, כי אם מהרו אל האולם בחמת נקם ושלחו בו אש" (מלחמות היהודים, ספר ו, פרק ה, ג).

השנאה והאלימות של הלגיונרים הרומאים גרמה להם לשפוך חמתם גם על עצים ואבנים, הם מגיעים אל שפת חומת הר הבית ודוחפים בכוחות משותפים את האבנים – אבני הגזית הכבדות במשקל ממוצע של 1.5 טון, נופלות 30 מ' ושוברות ומשקיעות את אבני הרחוב אשר תחתיהן.

נחזור אל האבן: נפילה של שלושים מ' גובה לא הצליחה להרסה לחלוטין, ועדיין בקלות אנו יכולים לראות כי מדובר באבן פינתית, עליונה – שוליה מוחלקים יפה, וזוית פנייה של 90 מעלות מרוככת ומתעגלת בתוכה. בחלק הפנימי של האבן, החלק הנמצא אל מול פני העומד בפנים, נמצאת כתובת אשר פוענחה ופורשה ע"י אהרן דמסקי ובה כתוב:

ונראה ומוסכם כי בית תקיעה זה הוא בית התקיעה המוזכר אצל יוסף בן מתתיהו במלחמות היהודים (ספר ד, ט, יב):

"ועוד הוסיפו לבנות ארבעה מגדלים אדירים, ומהם הגביהו לשלח את חציהם אל האנשים. המגדל האחד הוקם בקרן מזרחית צפונית, השני מעל ללשכת הגזית והשלישי מן הקצה החר למול העיר התחתונה, והרביעי נבנה על ראש לשכות בית המקדש במקום אשר שם נהג אחד הכהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה (ליל שבת), וככה עשה גם ליום המחר בערב, כי האות הראשון למד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני – לשוב אל המלאכה. בראשי המגדלים האלה הציגו הקנאים את כלי הקלע המהירים..."

וכן במסכת סוכה פרק ה:

"אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה..ובערב שבת היו מוסיפין עוד שש, שלש להבטיל את העם ממלאכה ושלש להבדיל בין קודש לחול".

כללו של דבר היה מקום בירושלים בפינתה הדרום-מערבית של חומת הר הבית (וכמה יפה הדבר ומתאים למקומו שהרי מפינה זו צופה אתה כנגד החיבור אשר בין מורדות העיר העליונה והעיר התחתונה) ובמקום זה עמד הכהן ותקע והריע ותקע ונכנסה השבת, ומקום זה חרב כאשר פרצו הרומאים אל הר הבית והרסו המגדלים והאבנים כולם.  

שני קולות

הממתין זמן מה על יד האבן ודומם לידה יוכל לשמוע עד היום שני קולות הגנוזים בה. והקול הראשון קול גדול, קול חולה, קול צועק ואלים הוא קול החורבן ירושלים.

אם ניתן מבטנו בנקודת המפגש בין האבן לבין הרחוב נוכל לראות את המגע, את רגע ההתרסקות של ירושלים. ויכול העומד לעצור מעט להביט על גל האבנים הגדול ובראשו מהדהדות מילים:

"וכאשר לא השיגה עוד יד אנשי הצבא לטבוח ולבז בז, כי לא נשאר הם דבר כלכלות בו את חמתם – כי הן לא ידעו הרומאים חמלה ולא היו מושכים ידיהם לו מצאו דבר להשחיתו, צוה טיטוס עליהם להרוס את כל העיר עם ההיכל עד היסוד ולהשאיר רק את המגדלים..."

ואולי החורבן הגדול הזה של ירושלים, אשר גדול מיכולת תפיסת אנוש מצטמצם כאן על אבן אחת נופלת שלושים מ' על רצפת רחוב.

אך הממתין זמן נוסף על יד האבן ודומם לידה, ועיניו סוקרות את חריציה שומע קול שני קול דממה דקה.

קול אומרים שבת היום לה'. ושומע פסיעות רגליהם של אנשי ירושלים מתכנסים על יד החומות, מחכים לחבריהם בשדות הרחוקים ונכנסים יחדיו, ושומע תריסים מוגפים אט, תנורים נכבים. וקול לוחש: ערבתם? עשרתם? הדליקו את הנר!. ואחר כל הקולות הללו, רחשי בית בהתקדש שבת, שומע הוא קול עדין עוד יותר, ניגון של שבת. שקט יורד על העיר. קול דממה דקה.

שיירי המנהג.
אדם תוקע בחצוצרה (?) בערב שבת בשוק מחנה י
הודה בירושלים להרכיז על כניסת השבת.
צילום: שלומי ארדיטי

שחזור משוער של בית התקיעה.
זוהי הפינה הדרום-מערבית,
כך שהכותל המערבי נמצא בצידה התחתון של התמונה.
שחזור: תמר הירדני

ניגון אחד:

ועתה אפשר להעלות ולהוריד את המבט – מהרחוב המרוסק על האותיות. מהחורבן אל השבת. ובכתובת אתה רואה 'להבדיל בין קודש וחול', ל'הכריז בין קודש ובין חול'. וכיצד זה תוכל אוזן האדם העומד בשדה אחד ומנסה לשמוע קול ניגון אחד רחוק להכיל בתוכה קול התרסקות, הלוא יחרש עור התוף!!

וכיצד תוכל אוזן המורגלת ברעשי מלחמה, בפסוקי חורבן, באבנים נופלות להרגיל עצמה לעדינות השקט, הלוא השקט יהפוך בקרבה לצעקה.

וכיצד זה אפשר להעלות ולהוריד את המבט על פני 96.5 ס"מ בין קודש וחול, בין רומא וירושלים. בין שבת לעבדות.

וכיצד זה נוכל לנגן, וכיצד נשיר שיר ה' באזניים חרשות מרוב נפילות, במיתרי קול צרובים עשן? וכיצד זה נכניס שבת בקול עדין, בקול לוחש. כאשר קולנו ניגר וניחר אל תוך השממה.

וכמה קולות בכלל יכולים להכנס אל תוך לב אחד? תרי קולות משתמעי? תלת קולות משתמעי? ומה כאשר אין 'חביבות' לקולות והנך נסגר בתוך הבור מאימת רומאים רודפים ומנסה לשמוע קול שופר? וכל שאתה שומע הוא הדי הדים, הדי שופר מעורבבים בהדי סנדלים מסומרים.

וכיצד זה היום ברחוב, בצומת דרכים, בין רצונות שונים, דתות שונות, אמונות שונות, תוכל לשמוע, תוכל להשמיע קול של שבת? כמה מוזיקה יש! כמה נפש יש בעולם.

ובגמ' אומר רבן שמעון בן גמליאל:

"מה נעשה להם לבבליים שתוקעין ומריעים ושובתים מתוך מריעים מנהג אבותיהם בידיהם".

ואולי בבבל, אחרי מרחק מסוים אפשר לשבות מתוך תרועה. מתוך שברים.

האם אנו, שבי בבל העומדים בירושלים יכולים למצוא ניגון זה. האם יש לנו מגע איתו? האם נספג כבר ניגון השבת שלנו בקולות המלחמה עד אשר נשארה לנו רק תרועת בבל?

ואולי נקראים אנו להאזנה, לשעת הקשבה אל אבני המקום – אל האבנים כולם, כדי לשמוע מחדש תקיעה פשוטה. ואולי הלב המקשיב שלנו יהיה מלא במיתרי מוזיקה שונים מעולמות רחבים וגדולים וכאשר יבקע הקול יפרוט על המיתרים כולם.

מוזמנים להכנס לאתר שלנו, ולדף הפיסבוק שלנו.